מקור בבא בתרא מ״ח א:ט׳-י׳
9 וּלְרַב בִּיבִי, דִּמְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קַרְקַע אֵין לוֹ, מָעוֹת יֵשׁ לוֹ – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַב בִּיבִי מֵימְרָא הוּא, וּמֵימְרָא לְרַב הוּנָא לָא סְבִירָא לֵיהּ.
10 אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא
פירוש חידושי הרי"מ על בבא בתרא מ״ח א:ט׳-י׳
9 תוס' ד"ה אמר רבא כו'. והיכא דביטל מודעא מהני כו' ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שיבטל לא יהא בטל אינו כלום דמ"מ לבסוף כו'. הרמב"ם חולק ע"ש. ונראה טעם תוספות דכמו בסתם תלוה וזבין אמרינן אגב אונסא וזוי גמר ומקני רק במסר מודעא קודם אמרינן דלא חזר בו מסתמא מהמודעא אף דאומר רוצה אני בשעת מכירה מ"מ הא אמר קודם שאף שיתרצה יבטל ואין אחר כך דבר הסותר מודעא זו משא"כ במבטל אח"כ כל מה שאמר מקודם דסותר למודעא ואי אפשר עכשיו לומר יותר אף אם באמת מתרצה. שוב אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובטיל אחרון בלב שלם כמו בסתם תלוה וזבין כנ"ל. וממילא חזר בו כנ"ל מה שאין כן מתנה דסתם לא מהני ולכך אי ידעינן באונסי' לא מהני בטול כמו בסתם כנ"ל. ובלא ידעינן כתבו תוספות ונראה שבטולי בטיל דלא ברירא להו כ"כ. לטעם שכתב רשב"ם דמתנה מהימנין ליה דאנוס דאי לאו הכי למ"ל לעשות עיין שם. ואם כן אם אמת שאנוס לא מהני שוב הבטול כמו בידעינן כנ"ל. רק דמ"מ ס"ל דמהני כשאין ברור:
10 עוד נראה דסבירא לי' דאין הטעם בגט ומתנה משום נאמנות דהא משמע אף שמודה אחר כך שלא הי' אנוס בטל. וי"ל פשוט דבשלמא בתלוה וזבין כיון דמהני אם כן מה שיאמר במודעא קודם דאנוס הוא אינו בטיל דאף דאנוס אמרינן דבשעת אונס וזוזי מתרצה והוי כלא אמר כלל שיהי' בטל. משא"כ במתנה דאי אנוס בטל שוב אמירתו קודם שאנוס הוי בטיל. וא"ש לשון גמרא בעלמ' כנ"ל. ולכך במבטל המודעא מהני כנ"ל. וטעם רמב"ן ז"ל דדוקא בסתם תלוה וזבין דאפשר דאגב זוזי גמר כו' שוב אף בלבו שאינו רוצה הוי דברים שבלב שאינן דברים מה שאין כן אי מסר מודעה קודם צריך שיהיה הוכחה על הבטול דא"ל נשאר הספק שמא לא גמר ומקני ואינן דברים שבלב דהא מסר מודעא. ולכך צריך לבטל כו'. אבל אם מסר מודעא על כל מה שיבטל שוב אף שבטל אח"כ כל הבטולים ואי אפשר לעשות יותר מ"מ נשאר הספק אם הבטול ברצון או שלא ברצון כמודעא הקדומה דעכ"פ הוכחה אין כאן שחזר בו מהמודעא כנ"ל: